פסק-דין בתיק ה"פ 5287/06

בקשה לביטול פסק בוררות שניתן על ידי בית הדין הרבני האזורי בירושלים ביום י"ב בכסלו תשס"ה (25.11.04) בתיק מספר 2068-44-5. ההליך נגע למחלוקת בין המבקש לבין המשיב 1 שהינו הקדש (להלן: "המשיב" או "ההקדש"), שהמשיב 2 הוא הנאמן לו (להלן: "הנאמן"), בעניין שכירות הנכס שבבעלות ההקדש, הנמצא ברחוב יואל 20 בירושלים גוש 30086 חלקה 242 (להלן: "המושכר" או "הנכס"). המבקש הינו שוכר הנכס אשר חל לגביו חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: "החוק"). המבקש מפעיל במקום אטליז.

רקע עובדתי והליכים קודמים

1.         הסכסוך דנן הגיע בעבר לפתחו של בית הדין לשכירות בירושלים, במסגרת תביעה שהגישו המשיבים נגד המבקש ביום 19.5.02 (תיק שכירות מס' 119/02). התביעה כללה בקשה לקביעת דמי שכירות ריאליים, לאור טענת המשיבים כי לא שולמו להם דמי מפתח בעד הנכס נשוא הסכסוך. דרישה זו, יסודה בהוראות תקנה 1(22) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), התשמ"ג-1983, שלפיה השיעורים המרביים הקבועים בסעיף 52א לחוק, לא יחולו על בית עסק שלא שולמו בעדו דמי מפתח. התקנה הנזכרת הותקנה ב-30.7.00, ונכנסה לתוקף ב-15.3.02. למען הסר ספק, יצויין כי עיון בסעיף 1 לחוק מעלה שהאטליז המופעל במושכר נכלל בהגדרת "בית עסק", מאחר שאינו משמש למגורים.

2.         במהלך הדיונים בבית הדין לשכירות הגיעו הצדדים להסכמה על העברת הדיון במחלוקות שביניהם לבית הדין הרבני בירושלים ובעקבותיה החליט בית הדין לשכירות למחוק את התביעה (הודעת הצדדים מיום 7.10.02; החלטות בית הדין לשכירות מיום 8.10.02 ומיום 18.11.02 - נספח א' לתשובת המשיבים). העברת הדיון היתה ביוזמת המבקש, אשר דאג אף להשיב להקדש את הוצאות התביעה שנמחקה.

3.         בחלוף מספר חודשים (ביום 13.2.03), הוגשה תביעה מטעם ההקדש נגד המבקש בבית הדין להקדשות, הפועל במסגרת בית הדין הרבני האזורי (להלן: "בית      הדין"). בפסקת המבוא לכתב התביעה צוין, כי "המבקש (ההקדש - א.פ.) מתכבד להגיש לכבוד בית הדין את תביעתו לפינוי ולתשלום דמי שכירות וכן את בקשתו לקביעת דמי שכירות אשר ידון בהם על פי חוקי הגנת הדייר, וזאת בהתאם לסמכות אשר הוקנתה לו מכח הסכמת הצדדים" (נספח ג' לתשובת המשיבים).

שטר בוררות חתום כדין לא הוצג לפניי, אולם מן החומר המצוי בתיק עולה, כי ביום 11.5.03 הודיע המבקש לבית הדין כי הוא מסכים להתדיין לפני בית הדין "במכלול התביעות נגדו" (נספח ד' לתשובת המשיבים), זאת לאחר דיון שנערך בבית הדין ביום כ"ח באדר ב' תשס"ג (נספח ח' לתשובת המשיבים).

4.         כאמור, ביום י"ב בכסלו תשס"ה (25.11.04) ניתן פסק בוררות על ידי בית הדין בסכסוך שבין הצדדים, שכונה על ידי בית הדין "פסק דין" (להלן: "פסק הדין" או "פסק הבוררות"). בפסק הדין (דעת הרוב) נקבע כדלקמן (נספח ג' להמרצת הפתיחה):

א.     המבקש ישלם להקדש את דמי השכירות המוגנים בגין התקופה שמיום                                      1.10.01 ועד ליום 14.3.02 צמודים למדד המחירים לצרכן.

 ב.        על המבקש לפנות לאלתר את החנות, אך כ'סעד מן הצדק' הומר הפינוי    בהסדר הבא:

1.           המבקש ישלם להקדש סך של 10,666 דולר תמורת חלק הבעלים בהעברת חלקם של שני אחיו אליו, כאמור בפסיקת הבורר.

2 .         המבקש ישלם לאלתר את דמי השכירות המוגנים שנפסקו לעיל.

3.          לתקופה שמיום 15.03.02 ועד ליום 14.3.03, ישלם המבקש דמי שכירות בלתי מוגנים בסך השווה ל-300$ לחודש. מיום 15.3.03 ואילך ישלם תוספת של 10% בכל שנה עד אשר התשלום החודשי יגיע לגובה שכר ראוי בלתי מוגן לפי הערכת שמאי שימונה על ידי בית הדין.

4.          הסכומים המגיעים להקדש לתקופה שמיום 15.3.02 ועד ליום 1.11.04 ישולמו תוך 60 ימים.

ג.         במידה שהמבקש לא ישלם את הסכומים הנ"ל או יפגר בעתיד בתשלום דמי השכירות השוטפים, יופעל נגדו צו הפינוי לאלתר.

בהמשך מדגיש בית הדין כי "הצדדים הסכימו שפסק הדין יוגש לאישור ביהמ"ש ללא ערעור (בכפוף לזכות ערעור לביה"ד הגדול בלבד) ועליהם לפעול בהתאם להסכמתם זו" (הסוגריים במקור - א.פ.; סעיף ו' לפסק הדין).

5.        המבקש לא שילם להקדש את שנפסק בפסק הבוררות ועל כן ביום 22.2.05 הוגשה על ידי הנאמן בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים לאישור פסק בוררות (ה"פ 4063/05). בתגובה, הודיע המבקש כי הוא מתנגד לאישור הפסק. הנימוק להתנגדות היה כי הגיש ערעור לבית הדין הרבני הגדול ביום 2.3.05, זאת, בהתאם להסכמה בינו ובין ההקדש, לפיה אישור פסק הבוררות כפוף לזכות ערעור לבית הדין הרבני הגדול. בהחלטת בית המשפט מיום 29.8.05 נמחקו הבקשות לאישור פסק הבוררות ולביטולו (ה"פ 4063/05 וה"פ 4086/05) לאור החלטת בית הדין הרבני הגדול מיום6.7.05 והדיון הוחזר לבית הדין לשמיעה נוספת (נספח יא' לתשובת המשיבים).

6.         בשל חשיבותה של החלטת בית הדין הרבני הגדול בערעור, נביאה (כמעט) בשלמותה:

"עם תחילת הדיון ובטרם נשמעו טענות הערעור, הציג בפנינו ב"כ המערער ראיה חדשה שלא היתה למראה עיני בית הדין האזורי. ראיה זו לדבריו לא היתה ברשותו של המערער, בעת מתן פסק הדין, ולגביה הוגשה בקשה מתאימה להצגתה בשלב זה. בנסיבות אלו אין אנו רואים טעם לקיום הדיון, מאחר וראיה זו עשויה להיות בעלת משקל בפסק הדין והמקום המתאים לבירור משקלה ומהימנותה הוא בית הדין האזורי, ולא עוד אלא שהם ששמעו את הצדדים, יכולים לברר היטב אם מסמך זה סותר לדברי המערער כטענת ב"כ המשיב או לא.

לאור זאת, אנו מחליטים כי התיק יוחזר לביה"ד האזורי, לדיון בעניין. לאחר מכן, אם יראו צורך בכך, יוכלו הצדדים לשוב ולפנות בנידון לבית הדין הגדול".